תוצאת חיפוש

גיל לביא^1,3, מיכל פלדהיים¹, גבריאל ובר^2,3, שי כהן^1,3

¹המחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי כרמל, חיפה, ²היחידה למחלות זיהומיות ומניעת זיהומים, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ³הפקולטה לרפואה - הטכניון, חיפה

דלקת עצם של החוליה (Vertebral osteomyelitis) היא מצב קליני לא שכיח, הדלקת מתפתחת באופן איטי ומתבטאת לעיתים באופן שאינו סגולי, המקשה על ביצוע אבחנה מוקדמת. עיכוב בקביעת אבחנה וטיפול עלול לגרום לתחלואה נירולוגית ולתמותה. הגורמים הזיהומיים השכיחים ביותר הם סטפילוקוק זהוב (S. Aureus) וחיידקים מתגים גראם שליליים.

במאמר זה מובאות פרשות שני חולים שאושפזו במחלקתנו באותו שבוע עקב דלקת עצם של החוליה שנגרמה על ידי מחוללים נדירים – Streptococcus viridans וBacteroides fragilis-. בשני החולים לא נתקבלה אנמנזה בהירה של כאבי גב חדשים, ובעקבות צמיחת חיידקים בתרביות הדם הושלמו פעולות הבירור שהביאו לקביעת אבחנה והטיפול הנדרש. האבחנה המהירה והמדויקת של המחלה מצריכה דרגת חשד גבוהה, אף בנוכחות מחוללים לא שכיחים בבדיקות הזיהומיות.

דב שטינמץ, חנה אדלשטיין, אלדר ברקוביץ וראול רז

המטרה בעבודתנו היתה להעריך את הבטיחות והעלות-תועלת של טיפול אנטיביוטי לתוך הווריד לחולי אוסטאומיאליטיס במסגרת הבית. העבודה בוצעה במחוז חיפה וגליל מערבי של שירותי בריאות כללית.

נבדקו כל התיקים הרפואיים של חולים שאובחנו כלוקים באוסטאומיאליטיס וטופלו בין השנים 1999-2000 באנטיביוטיקה לתוך הווריד במסגרת הבית. נבדקו גורמי המחלה, סוגי האנטיביוטיקה שניתנו, הסיבוכים, ובוצעה הערכה של עלויות הטיפול.

בתקופה זו טופלו 52 חולים בביתם ב-55 מערכי אנטיביוטיקה לתוך הווריד. סך כל ימי הטיפול הגיע ל-1,187 יום. שמונים-וחמישה אחוזים מהחולים הופנו מהמחלקות השונות בבתי-החולים. ב-54.6% מהחולים הגורם המזהם לא היה ידוע. מבין הגורמים הידועים והשכיחים ביותר שגרמו לזיהום היו סטאפילוקוקוס ופסידומונס ארוגינאזה. פניצילינים וצפלוספורינים היו סוגי האנטיביוטיקה שניתנו בשכיחות הגבוהה ביותר. שיעור הסיבוכים במהלך טיפולים אלה היה נמוך ביותר ולא היו כלל סיבוכים קשים.

חושב חיסכון של 1,299,765 ש"ח בעלות הטיפול, בזכות הפרש העלויות בין יום אישפוז בבית-חולים ליום טיפול במסגרת אישפוז-בית.

לסיכום, מתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד לחולי אוסטאומיאליטיס במסגרת אישפוז-בית נמצא בטוח, יעיל ונוח הן לחולה והן לבני משפחתו. יתר על כן, שיטה זו מפחיתה באופן ניכר את עלויות האישפוז.

Recurrent Chronic Multifocal Bone Infection

Mordechai Kligman, Benny Bernfeld, Moshe Roffman

Dept. of Orthopedic Surgery, Carmel Medical Center, Haifa

We present a 9-year-old girl who had chronic recurrent multifocal osteomyelitis. The bones involved were: right clavicle, distal fibula (bilateral), left sacroiliac and right wrist. After 10 years of follow-up, she is asymptomatic but presents radiological evidence of lesions in the right clavicle and left sacroiliac joint. The diagnosis was made by exclusion criteria. The biopsy and results of cultures from various bones were negative 4 times. Although chronic recurrent multifocal osteomyelitis is rare, it should be considered in the differential diagnosis of acute or chronic osteomyelitis and neoplasms. Its recognition avoids unnecessary laboratory tests and antibiotic therapy.

Maggot Therapy for Gangrene and Osteomyelitis

K.Y. Mumcuoglu, M. Lipo, I. Ioffe-Uspensky, J. Miller, R. Galun

Dept. of Parasitology, Hebrew University-Hadassah Medical School, Jerusalem

5 patients with diabetic-foot were treated by maggot therapy. The most serious case was in a 75-year-old man who had gangrene and osteomyelitis of the right foot. Proteus mirabilis, Enterococcus sp., Providencia stuartii and Staphylococcus spec. (coagulase positive) were isolated from lesions which did not respond to antibiotic therapy. The patient had twice refused amputation but agreed to maggot therapy. Larvae of the sheep blowfly Phoenicia (Lucilia) sericata were used for twice-weekly treatment over a period of 7 months. Sterile larvae were applied to the wound and replaced every 3-4 days. After 4 months of treatment, the necrotic tissue around the toes and on the sole of the foot detached from the healthy tissue. During the last 3 months of treatment the larvae removed the remaining infected tissue. As therapy progressed, new layers of healthy tissue covered the wound. The offensive odor associated with the necrotic tissue and the intense pain in the foot decreased significantly. At the end of therapy, during which there were no complaints of discomfort, he was able to walk. In the 4 other patients who had relatively superficial gangrene, the maggots debrided the wounds within 2-4 weeks. Thereafter treatment was continued with antibiotics. Maggot therapy can be recommended in cases of intractable gangrene and osteomyelitis, when treatment with antibiotics and surgical debridement have failed.